השבוע כל הילדים חזרו לבית הספר.
גם אני מאוד מאוד רציתי ללכת לבית הספר, ואז ניזכרתי שאותי זרכו מימנו, והיתחלתי לבכות.
מרינה ראתה שאני בוכה, וניסתה לפצות אותי.
היא נתנה לי חתיף, נתנה לי עצם, קנתה לי צעצוע גדול שפירקתי תוך שניות…ושום דבר לא ניחם אותי….כי גם אני רציתי כמו כל הילדים, ולא איכפט לי שאני דיסלקט! גם לי מגיע ללכת לבית הספר!
היגענו לפשרה, ושאני מלווה את נועה, הילדה של הבית לבית הספר עם חולצת בית ספר לבנה וילקוט של מיני מאוס שאני מאוד אוהב.
קמתי בבוקר ….זאת אומרת מרינה כהרגלה העירה את כולנו ברעש איימים….ושמה לנו את השיר :
ואני היתחלתי לקפץ בכל הבית לפי הקצב של המנה…מנה…מנה….
אכלתי גם מנה של ארוחת בוקר, וצעדנו לנו לבית הספר….לי לא ממש נתנו להיכנס….אבל היסתפקתי בזה שגם אני שיחקתי אותה תלמיד לבוקר אחד.
ויש לי מסר להעביר לכל הכלבים בישראל ובעולם כולו:
תעמדו על שלכם! ואם אתם רוצים ללכת לבית הספר אל תפסיקו לקטר עד שיסקימו לכם, אל תסקימו שיסבנו אתכם על עצמות, צעצועים וחטיפים! יש חולצות בית ספר בגודל שלכם ולילדים בבית תמיד יש איזה ילקוט ספר שיוכלו להשאיל לכם!
קרעת אותי מצחוק.
והזכרת לי שיר ממש מצחיק מהחבובות.
גדול !
חחחחחחחח
איזה חמוד!
מקסימה את!