פיתאום זה נפל עלי.
בתור אדם מבוגר, פיתאום הבנתי את הטיסכול הכל כך נורא, של אדם עם הפראות קשב וריכוז, שיושב בשיעור, יודע את החומר, וצריך לישתוק. לשבת בשקט, לא להוציא מילה מהפה, לא לזוז בכיסא, ועוד לעשות את זה נגיד…45 דקות….
הרבה זמן לא היתי בשיעור. המון. ושחכתי מה זה. בבית הספר, אחרי 5 דקות היתי עפה מהכיתה, כי היתי מדברת, מיתפרצת, מיתנדנדת על הכיסא ועפה אחורה , מפריעה לחברים לכיתה…ולכן, אף פעם אי אפשר היה לדעת מה באמת אני יודעת או לא…
בבגרותי, הפעם היחידה שלמדתי…היתה עם כמות מכובדת של קונצרטה, וגם איתה, כבר היתי אדם מבוגר, מודע, והן המרצים והן הכיתה ידעה ש"זה מה יש" ….ולא פעם רצף השיעור היה נקטע כי לי היה המון מה לומר…אבל ביגלל שהלימודים היו מאוד מרתקים, ומענינים אותי, דבר שמאוד חשוב לבעלי הפראות קשב…. היצלחתי לעבור אותם בשלום….
אבל הינה, היתי בשיעור, שבאתי מיוזמתי, ליראות איך מעבירים אותו, חומר שאני מכירה, ועברתי סיוט של שעה וחצי.
שעה וחצי, ישבתי….עם ריטלין, בהם, כדי לא לדבר גלשתי בפיסבוק, כתבתי סטטוסים, שמעתי כל מילה שנאמרת, היה לי המון מה להוסיף…ולא כי מה שנאמר לא היה נכון או לא מדויק, שלא תבינו אותי לא נכון…הכל היה בסדר…רק לי גם היה מה לומר…. כל מילה שניה של המרצה גם אני רציתי לומר משהו… אבל "הבנתי" שזה לא לעיניין (כניראה הגיל, המודעות, ואולי אפילו הכבוד…) עשו את שלהם…
פיתאום, חזרתי לילדות. הרגשתי בדיוק כמו אז. טיסכול נוראי. שאם אני לא אגיד את מה שיש לי להגיד, אני מיתפוצצת.
אז קמתי.
הלכתי לבעלת הבית בה היתרחש השיעור, והיתי חייבת להפריעה לה…להראות לה משהו דחוף בפיסבוק…
אחרי שזה לא עבד…עברתי לבעלה…אולי הוא ירצה ליראות את מה שיש לי להראות לו…גם זה לא עבד…
החלטתי להישתלב בשיעור….התחילו ההערות שלי….אז הבנתי…שזה לא לעיניין….אני מקלקלת למרצה….אני חייבת לישתוק….
קמתי לשרותים…5 פעמים…
שתיתי מיים….8 פעמים….
הגיע ההפסקה….מעולם לא חיקית ככה להפסקה….אבל היא היתה קצרה מידי….
אחרי ההפסקה כבר לא הקשבתי ביכלל….למרות שמידי פעם, שמעתי דברים שדווקה מאוד עינינו אותי, אבל כבר לא היצלחתי להיתחבר….פשוט לא היצלחתי להקשיב יותר. זהו.
צילצלתי לחברה, שתספר לי על מה דובר, בכמה מילים הסבירה לי והבנתי.
ואני אדם מבוגר, שעוד "שולט"…. אני מתארת לעצמי את הטיסכול הנוראי שחשים ילדים עם בעיות קשב וריכוז, שלא יודעים להסביר את מה שאני יכולה, שהם פשוט "עושים את זה"….מדברים, מגיבים, אומרים, זזים קמים, הולכים…. ואני יכולה להגיד לכם : זה בילתי נישלט! עם כל ההבנה, הבוגרת, העינינית, ההגיונית, ברגע האמת, פשוט אין מה לעשות עם זה, פשוט אין!
אין לי איזשהם טובנות מרעישות בנידון, חוץ מאשר, לנסות להבין, שאנשים עם הפראות קשב, פשוט צריכים מרחב, מקום, והבנה.
החיים עם הפרעות קשב וריכוז הם ללא ספק לונה פרק עם המון הרפתקאות, ברובן מדהימות, ולפעמים…יש בהן רכבת הרים, שלא ניתן להסביר אותה.
