זה בעצם לא הולך להיות סיפור על "איך פתחתי בקבוק שמפניה בגיל 18"…אלה יותר, על "איך פתחתי בקבוק שמפניה, סיפרתי את זה לסביבה הקרובה והאוהבת שלי ויחד עם זה סגרתי לעצמי הרבה שנים של היתפתחות אישית".
עד אתמול, הסיפור שלי של "איך פתחתי בקבוק שמפניה בדייט" היה עוד סיפור מצחיק שנהגתי לספר בערבי בנות, לחברות, וברגעים שהוא היה מתאים.
כשהיתי בת 18, הזמין אותי לדייט בחור חמד, זה היה בספרד, בקייץ, לבושה בשימלה קייצית, נעלי עקב ומבושמת היטב יצאנו לבלות. הבחור הזמין בקבוק שמפניה (ג'נטלמן כזה…) קיבלנו אותו לפי כל גינוני הטקס, עם הדלי קרח וכ'…הבחור ניסה ליפתוח את הבקבוק, לא הצליח, אני בלי להיתבלבל ובנונשנלנטיות לקחתי את הבקבוק ופתחתי אותו, ולא רק זה, אלה גם מזגתי לנו את השמפניה.
עד כאן, הכל בסדר, לפחות מבחינתי.
בקבוק השמפניה לא ניגמר, אבל הדייט ניגמר מהר מאוד, הבחור החזיר אותי הביתה, ניפרד מימני מהר מאוד, והלך.
אני, סיפרתי את הסיפור לאמא שלי, ופה התחילו צעקות של : את לא נורמלית, ככה לא מיתנגים "עם גבר" , מה עשית, מימתי "אישה" פותחת בקבוק שמפניה, איפה חונחת, מה זה צריך להיות…וכ'… כשסיפרתי לחברות שלי מה קרה, גם הן היו מזועזעות מההיתנהגות הלא הולמת שלי "עם בחורים"….
כך בעצם, במשך שנים למדתי להיתנהג בצורה "מכובדת", לשחק מישחקים, לא להיות כמו שאני חשבתי שצריך להיות, ליתנהג לפי "נורמות" ( אז עוד לא ידעתי שיש לי הפרעות קשב וריכוז…) שהשד יודע מאיפה הם הגיעו ומי כתב אותן, מצאתי את עצמי בכל מיני מערכות יחסים הן עם גברים והן עם חברות שהובילו לשום מקום, ושלא לדבר על ההשפעה שהיתה לזה על חיי באופן כללי.
"לא ליפתוח בקבוק שמפניה", הוא כמובן מטפורה, אבל איכשהו, בהרבה מאוד דברים בחיים, לא עשיתי את זה, כי "לא עושים את זה"…אבל אני מישוג האנשים, שיש להם למשל את ה"מתנה" הזאת, ואת היכולת, ליפתוח הרבה בקבוקים, מכל מיני סוגים ומינים, חשיבה מיחוץ לקופסה, פיתרונות יצרתיים, אבל שנים על גבי שנים לא הישתמשתי ביכולות האילה, כי אף פעם לא ידעתי, אם במיקרה…אני שוב אמצע את עצמי "פותחת בקבוק שמפניה בלי לשים לב".
התיסכול בחיי הלך וגדל, מידי פעם, היתי מוציאה אותו, עושה כל מיני דברים, אבל לא מספיק, לא מראה את מה שאני יכולה, בטח לא לעצמי, ואף פעם לא לסביבה.
אתמול, זה קרה.
הלכתי לאסוף מחשב מתיקון. היה שם אדם שבא גם הוא לאסוף משהו אחר, התשובה שהוא קיבל היתה : אי אפשר, לפי הנהלים,זמן הספקה 14 יום, ככה זה. הוא הסביר להם שהוא דיבר עם שירות לקוחות והם הבטיחו לו שזה מוכן מישום שהלקוח עבורו הוא בא לאסוף את המוצר טס הלילה לניו יורק והוא לא יכול לא להביא אותו…ככה 10 דקות.אני, עם כל תשובה של אי אפשר, נהלים, לא…הרגשתי שהחום עולה לי…ניגשתי, שאלתי אותו האם אפשר לעזור, אמר "בבקשה, אפצה אותך…" עניתי, "אני לא צריכה פיצוי, אתה צריך את המכשיר". שאלתי 3 שאלות : איפה המחסן, מה שם המנהל ואיך מגיעים. אמרתי לו בו. הוא היסתקל עלי בתדהמה והלכנו. היגענו למחסן, ניכנסתי, שאלתי איפה המנהל, הוא לא היה, שאלתי מי אחראי, הגשתי לו את ההזמנה, הודעתי לו, שאני צריכה לקבל את המכשיר, הוא בדק ואמר, שבו 5 דקות אני מביא לכם. האיש נישאר בשוק. אמרתי לו : אף פעם אל תוותר על מה שאתה רוצה. והלכתי.
כצילצלתי לבעלי לספר לו, הוא התחיל ליצחוק ואמר "אין עליך"….והמישפט שיצא לי היה : " פתחתי ארגז שלם של בקבוקי שמפניה"… ופיתאום הבנתי. הבנתי את המשמעות של אותו בקבוק, את השנים בהם נימנעתי לעשות את מה שחשבתי לנכון, לעזור לאנשים כשחשבתי שאני יכולה/צריכה, כשנימנעתי לעשות את מה שחשבתי לנכון מישום שזה "לא מקובל", מהשנים שנימנעתי לעשות דברים מישום שהקרובים לידי סיפרו לי כמה "אני לא בסדר"…פיתאום הבנתי, שהיו לי כל כך הרבה היזדמנויות לעשות ולעזור, לקדם ולהיתקדם, אבל אני נישארתי "תקועה" עם תגובות "רציאונליות" כי "ככה צריך", "ככה מקובל", " זה מה שמצופה"….הן כאישה, כאשת מיקצוע, החברה ועוד…
אני דוגלת ה"תעביר את זה הלאה". בישבילי, לעזור לאותו אדם להשיג את המכשיר אותו הוא היה צריך היה מאוד פשוט. מבחינתי, בתור מרינה גולדשטיין זה לא היה שום דבר "מיוחד במינו". אני כזאת, אני משיגה דברים, מזיזה הרים, יודעת לעשות שכל דבר שאומרים עילו "לא" יהפוך לכן, בישבילי זה מישחק, ברגע שאומרים לי לא, אני ישר ניכנסת ל"מצב" של "בואו נשחק את מישחק ה …אתם אמרת לא, ועכשיו תגידו כן"…. ללא מאמצים כימעט. כשאני עוזרת לאנשים, זה באמת מכל הלב, אני לא מצפה לתמורה מישום שאני מאוד מאוד מאמינה בכך, שתעשה טוב, יהיה טוב. הדברים חוזרים ובגדול (וגם ההפך…).
אבל היו המון שנים, שנימנעתי לעשות כל מיני דברים, עמדתי מהצד, היסתקלתי, ידעתי את "התשובה" אבל לא עשיתי כלום, כי היתיחסתי לדברים כאל אותו "בקבוק שמפניה"…שאם אני העשה משהו, אפתור את הבעיה, העזור, העשה משהו, האדם מולי יעלב, יקבל את זה לא טוב…לפעמים לא יכולתי להיתעפק, עשיתי משהו, ואכן, חזרתי לקבל שוב את ההערות הרגילות…לא מקובל, לא נכון, לא נשי, לא גברי וכ'…ואז שוב חזרתי, לא לעשות כלום.
אבל אתמול, אתמול זה היה שונה. אתמול הבנתי, שלא עוד.
אתמול הבנתי, שזה לא מעניין אותי יותר. אני העשה את מה שאני חושבת לנכון. אפתח את כל הבקבוקים שאני רוצה, העשה את כל הדברים שאני חושבת לנכון, הן אם זו נורמה או לא, הן אם זה "גברי או נשי". אבקש רשות מהאדם שזקוק לעזרה, זה כן, לא אתפרץ לחיים של אנשים , אבל העשה את מה שאני חושבת לנכון.
מה אני רוצה להגיד בכל זה? שלכל אחד מאיתנו יש סיפור שאותו הוא מספר לעצמו של "למה הוא לא עושה משהו"….תיבדקו עם עצמכם למה אתם לא עושים משהו שאתם רוצים/אוהבים/מישתוקקים, האם זה ביגלל שאתם מפחדים מימה יגידו? האם זה מישום שזה לא מקובל? האם מישום שזה לא גברי/נשי ? האם ביגלל משהו שקרה לפני הרבה שנים? לא משנה מה הסיבה, היא לא רלוונטית. היא "סתם סיפור". עוד סיפור…מישפט שלמדתי בסדנא מופלא "קוד המנצח" : הסיפור הפנימי שלכם . אל תיתנו לו להמשיך להישטלת עליכם כמו שהוא הישטלת עלי כל כך הרבה שנים.
מקדישה את הפוסט בהוכרה לאלון אולמן וערן שטרן, על שהזכירו לי מי אני
מדהימה !
מדהימה !
מדהימה !
אחחח עליך !
אני חושבת שמזמן לא התרגשתי ככה מפוסט.
נשמה של ברבור את.
מי כמוני יודעת איך הראש שלך פועל. לשמחתי איתי את לא מפחדת לפתוח בקבוקי שמפנייה (ואם צריך אז גם לשבור אותם על הראש של מישהו רע….)
מתה עליך אהובתי שלי.
את מתנה ענקית ליקום .
את נהדרת באמת וזכות גדולה להימצא בחברתך.
אני אוהבת אותך.
המון !!!
ארי